"אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.
" גיליתי שיש לי שני ילדים."
"לא אחד, שניים."
אימא ואבא בהלם.
"פנימיים."
אבא מחפש בספר טלפונים. בתי חולים לחולי נפש.
אמא מביטה באבא: "הילד שלנו השתגע."
"ילד אחד הוא שובב, רגיש, אימפולסיבי והוא בעצם לא ילד אלא ילדה.
הילד השני, חכם, יש לו הרבה מחשבות, עקרונות ורעיונות על החיים והאמת שעד היום הוא היה די שלילי."
"איך זה שעד היום לא אמרת לנו? בכל זאת, 30 שנה אנחנו מגדלים אותך. נותנים לך הכל. אנחנו ההורים שלך.
מי האימא?"
"אז זהו שאני האבא ואני גם האימא."
"אני לא מאמינה. יש לנו ילד דו מיני."
מתעלפת.
"אימא, תתעוררי. אלו שני ילדים פנימיים. אני גיליתי אותם ומאז השתנו החיים שלי לטובה.
אימא, אני מאושר."
"מאושר. שמעתי, מאושר?"
"הילד שלנו מאושר. בוא נשמע."
"אז הילד שלי הוא הראש.
הראש שלי. כל המחשבות שלי. קול ההיגיון. המוסר.
הילדה שלי היא הלב שלי. הרגשות שלי.
למדתי כמה דברים על הראש שלי.
למדתי שהוא חושב הרבה. בעיקר בלילות. למדתי שהוא דואג המון. הוא דואג לגבי כל נושא. הוא דואג בקשר אליכם. הוא דואג לעתיד שלי. הוא דואג בקשר לפרנסה שלי. הראש שלי יכול להיות עקשן לפעמים ומאוד קשה לו לוותר. הוא אוהב לקרוא אבל לא אוהב ללמוד. זוכרים את הציונים שלי בבית הספר? לא משהו, נכון? לא אהב ולא אוהב ללמוד. מה לעשות? יחד עם זאת הוא מאוד אחראי והוא דייקן בפגישות ולאחרונה הוא עובר שינוי.
הוא עייף מהמחשבות והדאגה. הוא רוצה לנוח והוא רוצה לחשוב פחות ולדאוג פחות.
הוא קצת כועס ושומר על שליטה. הוא שונא להתפרץ. בכל פעם שהתפרצתי הוא היה חופר לי במחשבות ובביקורת עצמית במשך ימים.
הביקורת והשליטה שלו הופנו תמיד לכיוון הילדה שלי. הלב שלי.
היא כל כך רגישה. היא מרגישה שהיא נערה. צעירה ומורדת.
לה יש המון כעס. יותר מזה, היא עצובה. היה לה כעס כל כך הרבה שנים שהיא הפכה לעצובה.
יודעים למה?
כי הראש שאוהב להיות בשליטה, לא נתן לה לבטא את הכעס.
הראש שאוהב להיות בשליטה לא נתן לה לבטא שום רגש, למעשה.
הוא הכניס אותה לכלא וסגר עליה.
הילדה המקסימה שלי היתה שם במרתף הפנימי שלי כל כך הרבה שנים.
אבל אל תדאגי אימא.
שיחררתי אותה.
שיחררתי אותה ואני מאושר.
אני אסביר לך אימא.
מערכת היחסים בין שני הילדים המקסימים שלי היתה, איך נגיד, לא משהו.
הם היו בתחרות לתשומת לב והיו במלחמה מתמדת של שליטה.
אבל אימא. זהו זה. זה נגמר.
אני הבנתי שהם שני הילדים שלי. אבל אני. אני זה לא הם.
אני ההורה שלהם.
אני האחראי והמנהל של הבית הפנימי שלי.
פשוט מה שקרה הוא שאני ישנתי. אני ישנתי הרבה שנים אבל, אימא, אני התעוררתי. זה אפשרי. אני התעוררתי ומאז אני האבא והאימא של הילדים הפנימיים שלי ואנחנו כולנו שיפרנו את התקשורת בינינו.
אנחנו מדברים על הכל. הכל אימא.
אנחנו מספרים אחד לשניה ולשלישית הכל ומסכימים על הכל ועושים הכל יחד.
אנחנו הבטחנו שלא ניפרד עוד לעולם.
תשמעי, הילדה שלי כבר הגיעה לייאוש כמעט. היא כבר לא ידעה מה לעשות עם האח שלה. היא כבר לא ידעה איך להשתחרר ממנו.
את לא מתארת לך איזה מזל זה היה שהתעוררתי.
הילדה המתוקה והצבעונית שלי כל כך רצתה תשומת לב שהיא התחילה לפתח לעצמה מחלות. הייתי עייף כל הזמן ולא הלכתי לעבודה כבר חודש.
אני כל כך שמח שהתעוררתי, אימא."
"איך זה שפתאום התעוררת? מה זאת אומרת, התעוררת?"
"פשוט אימא. הלכתי לפגישת טריל ותרפיה.
בפגישה עברתי "פירוק"."
"זה לא נשמע טוב, בן."
"אל תדאגי אימא. את רואה שאני שלם.
בתהליך המופלא הזה אני לראשונה בחיי שמעתי את הלב שלי, את הילדה שלי. שמעתי את הרגש שלי. היא אמרה מה היא באמת צריכה ושהיא מרגישה בכלא ושהיא רוצה לצאת לחופשי.
ואני שמעתי את הילד שלי. שמעתי את הראש את המחשבות ולמה הוא כזה קשוח עם הרגשות.
אני הבנתי שהם זה לא אני. אני הבנתי שאני זה משהו אחר. אני זה מי שצריך להתחיל להנהיג את החיים שלי.
אימא, אני מנהיג את החיים שלי ואני עושה מה שאני רוצה. אני נהנה ממי שאני. אני חי, אימא. אני חי."
"עמאחייה בן. אני מאושרת. איפה עושים את זה? אני רוצה גם."
יהודית (koyo) "פשוט זה כל הקסם" מאמנת , מנחה ומלווה לאיזון והתעוררות בטרילותרפיה.
